כונת פשט
הפסוק היא שבני קהת לא קבלו עגלות, כי עליהן לשאת את כלי המשכן על הכתף. אולם, הגמרא
במסכת ערכין[1]
לומדת מכאן הלכה מענינת. הגמרא דנה אם עיקר שירת הלויים בבית המקדש היתה בפה או
בכלי, ומוכיחה מספר הוכחות שעיקר שירה בפה. אחת מהן מהפסוק שלנו: "...ותנא
מייתי לה מהכא: ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו. ממשמע שנאמר בכתף
איני יודע שישאו? מה ת"ל ישאו? אין ישאו אלא לשון שירה, וכן הוא אומר: שאו
זמרה ותנו תוף, ואומר: ישאו קולם ירונו וגו'". ועלינו לשאול
מה ענין שירה אצל נשיאת כלי הקודש? בשפת אמת
רומז שהתשובה נמצאת בענין הפרות שהחזירו את ארון ה' לישראל. בימי עלי הכהן, נשבה
ארון ה' ע"י הפלישתים, והוחזר על ידיהם אחרי שגרם להם צרות רבות. הם הרכיבו
אותו על עגלה חדשה רתומה לפרות, והן הובילו אותו חזרה אל ישראל[2].
הפסוק מתאר זאת במלים "וישרנה הפרות", שמשמעותו שהפרות הלכו בדרך ישרה,
אולם בילקוט שמעוני מובא מדרש[3]: "שהיו מהלכין בישרות הפכו פניהם כלפי הארון ואמרו שירה.
אי זו שירה אמרו, ר' מאיר אומר שירת הים אמרו נאמר כאן הלוך וגעו ונאמר להלן שירו
לה' כי גאה גאה. ר' יוחנן אמר שירו לה' שיר חדש. ר' אלעזר אמר הודו לה' קראו בשמו.
רבנין אמרין, ה' מלך תגל הארץ. ר' ירמיה בש"ר שמואל בר רב יצחק אמר תלת שירו
לה' שיר חדש, שירו לה' כל הארץ, ה' מלך ירגזו עמים. תאנא דבי אליהו רני השיטה
התנופפי ברוב הדרך המחושקה ברקמי זהב המהוללה בדביר וארמון המעולפת מבין שני
הכרובים. א"ר שמואל בר נחמני כמה יגע בן עמרם עד שלמד שירה ללוים ואתן אומרות
שירה מאליכן יישר חיליכון". שירה מורה על
שלמות. אין אדם יכול לומר שירה
כשאינו שלם. וכן אומרת הגמרא בערכין[4]:
"בשמחה ובטוב לבב – זו שירה". הארון נושא את נושאיו. כלומר, אין האדם
עצמו נושא את התורה, אלא התורה היא הנושאת ומרוממת את האדם. כשאדם מבין ענין זה,
הרי הוא ראוי לומר שירה. נראה היה לעיניים שהפרות נשאו את הארון, אך האמת היתה
שהארון הוא שהוליך את הפרות בדרך ישרה, ועל כן הן הגיעו למעלת השירה.
הלויים הנושאים את הארון, ובאמת נישאים על ידו, אף הם ראויים לומר שירה.וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם
בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ
