בס"ד
לדמותו
של אליהו קליין ז"ל
קהילת
"אדרת אליהו" חגגה עשרים שנה להיוסדה. בית הכנסת נקרא על שמו של
"החבר אליהו בן החבר ראובן משה קליין ז"ל", אך מעט מחברי הקהילה
זכו להכירו. ננסה בקצרה לתאר את דמותו.
איש פשוט היה,
איש ישר, איש חם ולבבי, חכם ובעל מידות, דבק בעקרונות. שליח ציבור היה, וגם אוזן
קשבת לכל אחד ואחד. בכל מקום ובכל מצב, הוא השתדל להיות "איש".
אליהו (אלברט)
קליין נולד בי"ב כסלו תרע"ה, כ"ט בנובמבר 1914 (לימים מאוד
"התגאה" בתאריך זה שנהפך להיסטורי) בפריס, והימים, תחילת מלחמת העולם
הראשונה. אביו ראובן משה (מואיז) נשלח אז לחזית כחייל בצבא צרפת (במלחמת העולם
השניה, הוא יירצח במחנה השמדה), על כן הוא עבר לגור במשך חמש שנותיו הראשונות אצל
משפחת אמו חנה לבית ואן-דר-הורסט בהולנד.
משפחת קליין
הייתה משפחה גדולה וידועה ביהדות מזרח צרפת. הסבא-רבא שלמה זאב קליין, שנהיה לרב
ראשי למחוזות מזרח צרפת באמצע המאה ה-19, ואף היה מועמד לתפקיד רב ראשי לפריס,
התפרסם בזמנו במאבקו האיתן נגד השפעות ה"רפורמה" בצרפת, כנציג נאמן של
היהדות האורתודוקסית. אבותיו היו ממייסדי קהילת "עדת יראים"
האורתודוקסית בפריס. משפחת ואן-דר-הורסט ההולנדית היו מאותם יהודים אמידים
"מקורבים למלכות"- הם היו ספקי הבדים לבית המלוכה בהולנד- ומאידך,
ספוגים במנהגים עתיקי יומין של יהדות אשכנז בהולנד.
אבא שלי, אליהו
קליין ז"ל, ינק אם כן "תורה עם דרך ארץ" מצד משפחת אביו. אכן לצד
אורתודוקסיה בלתי מתפשרת עם לימודים חלקיים ב"תלמוד תורה", נהוג היה
לקבל השכלה כללית בבית ספר יסודי ועל יסודי, לרבות לימודי לטינית ויוונית וכמובן
גם מדעים, ולאחר מכן להתפרנס ממשלח יד כלשהו. מאידך, הוא גדל גם, עקב המאורעות, עם
המנהגים והניגונים מיהדות הולנד, אשר ליוו אותו כל ימי חייו.
מעט אחרי תום
הלימודים התיכוניים, אבא גויס לצבא הצרפתי, וכמעט בהמשך ישיר פרצה מלחמת העולם
השניה, כאשר בתחילתה, הוא נשבה כחייל צרפתי, ובשבי הגרמני נשאר עד תום המלחמה (חבר
לא יהודי שכנע אותו, בעת המיון, שלא לגלות את היותו יהודי). לאחר המלחמה, הוא נשא
את אימא, שתיבדל לחיים ארוכים, רבקה לבית משפחת גרינשפאן, אותה הכיר לפני המלחמה
בתנועת "המזרחי".
רוב השנים,
התפרנס כמנהל חשבונות, ובמקביל התמנה כחזן בקהילת וינסן ליד פריס.
שאיפותיו
העיקריות של אבא היו גידול משפחה תוך הקניית ערכים ומידות טובות, וכן תפקידיו
כשליח ציבור. את עושרו האמיתי ראה אבא בילדיו, כאומר "איזהו עשיר- השמח
בחלקו".
בכל אישיותו,
הוא הקרין יראת ה' ובטחון בה', לא כפרפרזה אלא כדרך חיים. גם בשבי הגרמני, ועל אף
הסיכון הכרוך בכך, הוא ניסה לשמור על התפילין שלו והניחן מדי יום, עד אשר התגלו
באחד החיפושים- ולמזלו הטוב לא הבינו במה המדובר, או התעלמו. הוא היה אופטימי
מטבעו, הוי אומר: בוטח בה', גם ברגעים הקשים במלחמה (כשהיה חשש שילשינו עליו
כיהודי, או בזמן ההפצצות הכבדות של "בעלות הברית"), גם בתקופות מצוקה
כלכלית בבית.
מקום מכובד היה
אצלו גם ללימוד התורה, תוך קביעת עיתים לתורה, וגם כמשמש תלמידי חכמים: הוא הרבה
להתייעץ עם רב קהילת "עדת יראים", הרב אליהו מונק ז"ל (הידוע
בחיבורו "עולם התפילות") ושמע בקביעות שיעורים מפיו, ולאחר מכן מפי הרב
פרנקפורטר יבל"א, וכן עבר על טיוטת פירושו המקיף של הרב מונק על התורה,
"קול התורה", והגה לה הגהות, תוך דקדקנות אופיינית לו, הן על המקורות,
והן על הטקסט הצרפתי. לפני זה, הוא עבר על התרגום הראשון (!) של פרוש רש"י על
התורה לצרפתית, ועזר לתקנו. כשמשימה היתה מוטלת עליו, הוא דבק בה עד לסיומה
המושלם. על תרומתו זו לקהילה הוענק לו ע"י הרב מונק תואר הכבוד
"חבר", שהיה מקובל בקהילות אשכנז.
לא בכדי אבא
התמנה כשליח ציבור. היתה לו גישה ישירה ושובה לבבות לכל אחד, "בין שהוא בין
ברית ובין שאינו בין ברית". הוא היה מסוגל לקשור קשר מיידי עם אנשים, וכך
נהיה אהוב על הבריות ומקרב רחוקים. כל אחד התקבל על ידו בסבר פנים יפות. מידת
הכנסת האורחים שלו הייתה לשם דבר, וכן יכולתו לשוחח ולהקשיב. בקלות היה שוכח מעצמו
ומדאגותיו, וכל כולו שקוע בשיחה עם הזולת תוך "הקשבה פעילה" ורגישות
מירבית. וכך אמר פעם ידיד המשפחה לאחת מאחיותי: "אבא שלך הוא הלב של
כולם". ואכן, לבבי מאוד היה. וגם גומל חסדים: לא פעם ולא פעמיים הצטרפו אלינו
לחופשה השנתית הארוכה המפורסמת בצרפת, ה"ואקנס", או לליל הסדר, קרובי
משפחה או ידידים הזקוקים לחום משפחתי.
עוד תכונה
ייחודית ניכרה אצל אבא: הוא "אהב שלום ורדף שלום". כשישבנו שבעה, סיפר
ידיד כי זמן מה אחרי המלחמה בקשו את התערבותו של אבא להשכנת שלום בתוך קהילה איתה
היו לו קשרים מועטים בלבד. כך גם במריבות בתוך הקהילה בה הוא כהן, ואף בתקופת השבי
בגרמניה, בין הגויים. באופן פרדוקסלי, ביניהם אפשר לומר כי התחיל לתפקד
כ"שליח ציבור". שם התמנה כמתורגמן, עקב ידיעותיו הרבות בשפות, ונהיה
לנציגיהם של השבויים הצרפתים. מעט מתוכם ידעו על היותו יהודי, וכמובן עוד פחות
מבין הגרמנים.
שליח ציבור של
ממש, "חזן" הקהילה, הוא נהיה בקהילת וינסן, כאמור, פרבר של פריס. אולי
לא חזן במשמעות המקצועית המקובלת, אלא כאמור בתהילים: "בבית אלוקים נהלך
ברגש". מוסיקה בכלל, ומוסיקה קלאסית במיוחד, הייתה אהובה על אבא, ולחנים היו
איתו בכל מקום. ומעל לכל, שירי הקודש שהביא כמורשת כפולה, מבית אביו ומבית אמו.
אוזן מוסיקלית
הייתה לו, ובקלות התאים צלילים ומילים. את ההתרגשות שלו הנובעת מהם, הוא ידע
להעביר לשומעיו. בהתלהבות שבאופיו, הוא היה מחדיר את מלוא המשמעות של התפילות. עם
הדיוקים שבטעמי המקרא, הוא ידע להוסיף נופך משלו, המעצים את תוכן קריאת התורה, או
קריאת המגילה. חלק רב מהמנגינות של התפילות השונות, הוא הספיק להקליט, עד לימיו האחרונים.
משחר נעוריו,
אבא נשא את עיניו לציון, גם אם מאורעות בינלאומיים ומשפחתיים מנעו ממנו לממש את
שאיפותיו עד לסוף חייו. הזדהותו עם מדינת ישראל היתה מלאה, תמימה. כמה היה גאה
להציג את תעודת הזהות שקבל, עת רכש דירה בירושלים, כמה חודשים לפני התאריך שתכנן
לעלייתו ארצה! כמה מאושר היה מעליית ילדיו לפניו! בכל נסיעה (הראשונה שבהן, כשנה
לאחר מלחמת ששת הימים), הוא היה מתלהב מחדש מהניחוחות המיוחדים שהריח בהגיעו לארץ,
כעין "ריח השדה אשר ברכו ה'".
אבא קנה לעצמו
שם טוב. הוא היה אמור להשלים את עלייתו לארץ מיד אחרי ט' באב, אך החזיר את נשמתו
לבורא בראש חודש אב תשמ"ב, יום פטירתו של אהרון הכהן הגדול, "אוהב שלום
ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
הוא זכה להיקבר
בהר הזיתים. במקום, נוף מהמם המשקיף לעבר הר הבית, מהנופים שבחייו כה התפעל וכה
התרגש מהם.
וכך נחקק על
מצבתו:
"...ירא
ה', שמח בחלקו, מעורב בדעת עם הבריות,
חזן בק"ק וינסן,
חי בצרפת וליבו בציון..."
תהא
דמותו לדוגמא ולמופת גם לנו.
